<h1>סמ"ג לאוין סימן קי"ז</h1>
<h2>דף מה:</h2>
בפרק החולץ (יבמות מ"ה ב') פסקינן, גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר בין בפנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון, וגוי ועבד הבא על הממזרת הוולד ממזר, וממזר הבא על הגויה הוולד גוי, נתגייר הרי הוא כשר כשאר גרים, ואם בא על השפחה הולד עבד, שחררו הוולד כשר כשאר עבדים משוחררים ומותרין בבת ישראל, זה הכלל בן הבא מן העבד ומן הגוי ומן השפחה ומן הגויה הרי הוא (כמוהו) [כאמו] (רמב"ם איסו"ב פט"ו הל' ג'—ד'), לפיכך פוסק בפרק האומר (קידושין ס"ט א') כרבי טרפון שאומר יכולין ממזרין ליטהר, כיצד ממזר מותר (מתחילה) [לכתחילה] לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי כשנולד הבן הוא עבד שחררו הוולד בן חורין.
<h2>דף מז.</h2>
האב שהוחזק שזה הוא בנו ואמר בני זה ממזר [הוא] נאמן, ואם יש לאותו בן בנים אינו נאמן אף על הבן (יבמות מ"ז א' תד"ה ואין) כמו שמוכיח שם, שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר ודרש רבי יהודה [יכיר], יכירנו לאחרים, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר שהוא ממזר או בן גרושה וחלוצה (ע"פ רמב"ם איסו"ב הל' ט"ו—ט"ז) כמו שאומר בפרק החולץ (יבמות מ"ז א'). ובן גרושה וחלוצה שאומר בפרק החולץ פירש רבינו אליהו (תד"ה כך) דנפקא ליה מדכתיב בן השנואה יכיר שדורש שם ששנואה בנישואין וכן משמע בירושלמי בפרק אחרון דקידושין (ה"ז), ורבינו יצחק [נ"א יעקב] פירש מדנאמן לומר זה בני בכור אפילו בתינוק בין הבנים וכשהוא אומר על הקטן שהוא בכור אם כן עושה הגדולים ממזרים אלמא [נאמן] על בנו (נאמן) לפוסלו לפיכך נאמן לומר בן גרושה הוא, והלכה כרבי יהודה דאמר [נ"א כדפסקינן] בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ז ב') כשאומר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן, עוד תניא בפרק החולץ (יבמות מ"ז א') מעשה בגוי [נ"א בגר] שבא לפני רבי יהודה אמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים שנתגיירת אמר ליה לא, אמר ליה יש לך בנים אמר ליה הן אמר ליה לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ואי אתה נאמן לפסול את בניך כך מפרש שם רב נחמן בר יצחק דברי רבי יהודה, ופוסק שם הילכתא כרב נחמן בר (רבי) יצחק משמע שאם יש עדות לגוי שנאמן לפסול בניו אפילו שלא ע"י הכרת בכור[ה] וכן פוסק בשאלתות פרשת וארא (תד"ה והלכתא) וכן פוסק רבינו משה (שם) ולא כמו שפוסק בה"ג (דף כ"ה ב' נ"ז ד') שאינו נאמן לפסול את בניו אלא במקום הכרת בכורה כמו שאמר על תינוק בין הבנים שהוא בכור.
<h2>דף מט.</h2>
הזהירה תורה על ממזר בפרשת תצא (דברים כ"ג ג') לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא (להם) [לו בקהל ה'], כלומר לעולם אסורין, אחד זכרים ואחד נקבות באיסור זה, (ע"פ רמב"ם איסו"ב פט"ו הל' א'), ושנינו בפרק החולץ (יבמות מ"ט א') איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא [ורבי] שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ור' יהושע אומר כל שחייבים עליו מיתת בית דין, וטעם כולם מפרש בגמרא. פוסק בה"ג (דף נ"ב א') וכן [פסק] הר"י (קידושין ס"ו ב' תד"ה כל) שהלכה כשמעון התימני [ו]אף על פי שאין למידין מהלכה הכתובה במשנה וברייתא כדאיתא בבבא בתרא (ק"ל ב' ורשב"ם ד"ה עד) מכל מקום הלכה כשמעון התימני שהרי שנינו סתם משנה כמותו בפרק האומר (קידושין ס"ו ב') ושנויות שם הלכות פסוקות, וכיוצא באותה משנה סתמא קורא הילכתא פסיקתא בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ב א' ובתו') וגם ר' אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי סובר בפרק החולץ (יבמות ל"ז א') יש ממזר מאשת אח, ותניא ר' אליעזר בן יעקב אומר (שם ל"ז ב' ע"ש) לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך במדינה אחרת וישא אשה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא [את] אחותו ונתמלא כל העולם [כולו] ממזרים ועל זה נאמר (ויקרא י"ט כ"ח) ומלאה הארץ זמה, אבל מחייבי לאוין אין ממזר דפסקינן בפרק החולץ (יבמות מ"ה ב') הלכה שגוי ועבד שבא על בת ישראל הוולד כשר, ואמרינן בפרק ראשון (י"ד א') פשיטא שבני חייבי לאוין כשרים נינהו (יבמות מ"ט א' תד"ה שמעון), ובפרק אחרון דקידושין (ע"ח א') אומר הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה אלמא יש תפיסת קידושין אפילו בלאו דשאר, ואם כן אין הוולד ממזר (יבמות מ"ט ב'), וטעם דשמעון התימני אף על פי שמפי הקבלה אמר כן הסמיכו על המקרא שנאמר (דברים כ"ג א') ולא יגלה כנף אביו וסובר שבשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר שהיא עליו בכרת וסמיך ליה לא יבא ממזר ללמד שיש ממזר (מ)מחייבי כריתות (שם מ"ט א') וזהו מכל העריות כולן אף מחייבי מיתות בית דין שבכולן [יש] כרת, ואף על פי כן אומר שם שהכל מודים בבא על הנדה שהוולד אינו ממזר, ומה שאמרנו שאלו המקראות הם סמוכין, והרי מפסיק לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה יש לפרש שמאחר שאינם בני בנים לא חשיב הפסק (שם תד"ה וכתיב). ומניין שלא יבא דכתיב גבי ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה עמוני ומואבי מצרי ואדומי בביאת בעילה הכתוב מדבר, [ונפרשנו] כביאה [דכתיב גבי אונן] (בראשית ל"ח ח') בא אל אשת (אחיו וכביאה) [אחיך ויבם אותה, וכמו ההיא דכתיב] (שם י"ח) ויבא אליה ותהר לו ולא נפרשנו כביאה ולא יבא אל תוך המחנה (דברים כ"ג י"ב) [ולא כביאה דכתיב] (שמות ל' כ') ובבוא(כ)ם אל אהל מועד שפירושן לא יכנסו לתוך הקהל ולא יכנסו לאהל מועד, אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הענין מדבר בעריות ובבעילת איסור כדכתיב [לא יקח את אשת אביו ו]לא יגלה (את) כנף אביו [וכל הענין] אף כאן בביאת ערוה ובבעילת איסור הכתוב מדבר (יראים סי' ל').
אחד ממזר שנשא ישראלית ואחד ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר קידושין לוקה, קידש ולא בעל אינו לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר (ל"ת קכ"ה) (לשון רמב"ם איסו"ב פט"ו הל' ב').
גרסינן בפרק החולץ (יבמות מ"ט א') ובפרק האומר (קידושין ס"ח א') אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה שאין הוולד ממזר מאי טעמא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה. ובפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ב ב') פוסק כרבי יוסי שאומר ממזרים ונתינים טהורים לבא בקהל לעתיד לבא.
